פסק-דין בתיק ת"א 51344-08

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר אלואב האני, יליד 1974 (להלן: "התובע") לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו ביום 15.06.04 עת נהג ברכב בעל מ.ר 1793003 ורכב אחר פגע בו (להלן: "התאונה"). אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב בו נהג התובע בזמנים הרלוונטיים.

ממקום התאונה חזר התובע עם רכבו לביתו. יום לאחר התאונה פנה למיון בבית החולים אסף הרופא נבדק ונשלח לביתו. התובע התלונן על כאבים בעמ"ש גבי תחתון בצלעות מימין ובברך ימין ובהיות התאונה גם תאונת עבודה הגיש תביעה לנכות מעבודה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). ועדה רפואית של המל"ל מיום 06.10.05 קבעה כי לתובע לא נותרה מגבלה המקנה אחוזי נכות בגין התאונה. וועדה רפואית לעררים של המל"ל מיום 24.01.06 קבעה גם היא כי לתובע לא נותרה נכות לצמיתות. כב' השופטת מ' שריר בהחלטתה מיום 13.05.09 קיבלה את בקשת התביעה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל וקבעה כי משהוועדה הרפואית לערערים לא מצאה נזק מיניסקיאלי בברך ימין ונזק כזה נמצא בבדיקה מאוחרת, נותח ואובחן, לא יכול להיות ספק כי טענת התובע להחמרת מצב מבוססת ועל כן הורתה על מינויו של ד"ר בורנשטיין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. משפרשה כב' השופטת שריר לגמלאות התיק הועבר לטיפולי.  המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 26.4.10 ולאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק הצעתי לצדדים בהחלטתי מיום 12.10.10 להגיע להסדר פשרה על בסיס סכומי מינימום ומקסימום. משהודיע ב"כ התובע המלומדת, ביום 24.01.11, כי התובע אינו מקבל את הצעת בית המשפט, התיק נקבע להוכחות.

ביום 03.11.11 התקיימה ישיבת ההוכחות בה העיד התובע. בסיום הישיבה ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ. כמו כן, התרתי לב"כ הצדדים להגיש אסמכתאות משפטיות תוך 14 יום.

משהצדדים אינם חלוקים כי התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה של זו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אדון בעניין הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

כאמור לעיל בהחלטתה מיום 13.05.09 מינתה כב' השופטת מ' שריר את ד"ר בורנשטיין גדעון כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בחוות הדעת נכתב כי על אף שתלונתו הראשונה של התובע אודות כאבים בברך מוצאת ביטוי במסמכים הרפואיים רק ביום 30.08.05 הרי שיש לשייך כאבי הברך הימנית לתאונה מיום 15.06.04. המומחה כתב בחוות דעתו כי כתוצאה מהחבלה לברכו הימנית לתובע נכות אורטופדית צמתיה בשיעור 2.5% על פי סעיף 35(1)(ב) באופן חלקי. עוד כתב המומחה כי לתובע אי כושר מלא לתקופה של ארבעה שבועות החל מיום התאונה. בנוסף קבע המומחה כי אין מקום לטיפולים מיוחדים לאור ממצאי הבדיקה וממצאי ההדמיה.

משהשיב המומחה לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם התביעה וכתב כי הוא אינו מוצא סיבה לשנות מחוות דעתו ומשלא נחקר המומחה אני מקבל את חוות דעתו כלשונה וקובע כי נכותו הרפואית והצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה דנן תעמוד בשיעור 2.5%.

הנכות התפקודית

ב"כ התובע המלומדת טענה כי מחומר הראיות שמונח בפני בית המשפט עולה שבנסיבותיו של התובע הרי שנכותו התפקודית גבוהה מהנכות הרפואית. המדובר בתובע שמקצועו הוא חשמלאי וכי מקצוע זה כרוך בעמידה על סולמות ועליה וירידה בהם ורכינה על הברכיים. ב"כ התובע טענה כי בעקבות התאונה איבד התובע את פוטנציאל השתכרותו כחשמלאי וכי בגינה לא חזר התובע לעבוד כחשמלאי למעט בחודשים בודדים וכי למעשה העבודות בהן עוסק התובע מאז התאונה הן עבודות של איש אחזקה כללי ולא כאיש מקצוע ועל כן על בית המשפט לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית ויש להעמידה לכל הפחות על 10%.

ב"כ הנתבעת טען כי בבדיקה הקלינית שערך המומחה נמצא "התובע מתהלך הצורה סימטרית וללא צליעה וכי טוווחי ברך ימין מלאים וסימטריים לברך שמאל, יישור מלא כיפוף עקב לישבן" וכי ממצאים אלו תואמים את תשובות המומחה לשאלות ההבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ התובע שם המומחה מסביר במפורש כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית וכדברי המומחה "אין בבדיקה דלדול שרירים או הגבלת טווחים היכולים להעיד על הגבלה תפקודית חריפה" עוד טען ב"כ הנתבעת כי התובע לא הוכיח כל בעיה תפקודית בעקבות התאונה. לאחר התאונה הוא המשיך במקום עבודתו ועבד שם לאחר התאונה בחודשים יוני עד נובמבר 2004 ולמעשה עזב רק משום שלמעסיקו לא הייתה עבודה עבורו ולאחר מכן מצא עבודה בחברת פרופמול שם הוא עבד במשך 6.5 שנים רצופות. ב"כ הנתבעת טוען כי לנכות המזערית שנקבעה לתובע אין ולא הייתה כל משמעות תפקודית על כושר השתכרותו של התובע. בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי מספר חודשים לאחר התאונה טס התובע לחו"ל בכדי לטייל ועל כן טען ב"כ הנתבעת כי לפגיעתו של התובע אין משמעות תפקודית כלל.

לאחר שעברתי על המסמכים שבתיק בית המשפט ובייחוד על התיעוד הרפואי, חוות הדעת ושאלות ההבהרה סבורני כי יש לעמיד את הנכות התפקודית של התובע בשיעור זהה לנכותו הרפואית. המומחה כתב אומנם בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי בבדיקת התובע נמצא כי אין דלדול שרירים או הגבלת טווחים היכולים להעיד על הגבלה תפקודית חריפה אולם בחוות דעתו כתב כי כאביו ממוקמים במפרק הפטלופמוראלי (להלן: "פט'") ומתאימים לבדיקות הקליניות שערכו ד"ר רידמן וד"ר אגאסי בשנת 2005 ו-2007 וכי גם בבדיקה הקלינית שערך המומחה נמצאה רגישות במפרק הפט'.

אשר על כן הגם שההפרעה התפקודית איננה חריפה הרי שמכל מקום היא קיימת אולם מהראיות שהובאו לפניי לא מצאתי כי יש מקום לקבוע כי הנכות התפקודית עולה על הנכות הרפואית ועל כן הנכות התפקודית תעמוד בשיעור 2.5%.

הפסדי השתכרות לעבר

ב"כ התובע המלומדת ציינה, כי התובע שהה באי כושר משך 38 ימים וכי מאז התאונה ועד היום התובע מנסה להשתלב במקומות עבודה שונים אולם מקומות אלה הם ללא קביעות וללא ותק. ב"כ התובע טענה כי יש להתחשב בעובדה שפוטנציאל השתכרותו של התובע מודגם בדוח הרציפות התעסוקתית וכי שכרו אף מגיע לסך של 8,500 ש"ח - 9,000 ש"ח נכון לשנת 1997. ב"כ התובע טענה כי בתקופת אי הכושר יש לפצות את התובע בסך של 6,000 ש"ח ובגין התקופה שחלפה מאז שעזב התובע את עבודתו ועד היום יש לחשב חישוב על פי נכות תפקודית בשיעור 10% במכפלת שכר בסיס של לפחות 7,000 ש"ח ולמשך 75 חודשים העולים כדי הפסדים של כ-35,000 ש"ח.

ב"כ הנתבעת טען כי מדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח וכי בסיס השכר הגבוה לו טענה ב"כ התובע מתבסס כולו על תלוש שכר בודד משנת 1997 ומשמדובר בכ-6 שנים עובר לתאונה הרי שלא יהיה נכון לבצע את החישוב על פיו. עוד טען ב"כ הנתבעת כי בסמוך לפני התאונה בשנים 2000-2003 התובע החליף עבודות בתדירות גבוהה ולא הצליח להחזיק מעמד במקום עבודה אחד לאורך זמן ושעיסוקו כחשמלאי הוא בדרגה של חשמלאי מעשי שזו הדרגה האחת לפני הדרגה הכי נמוכה שיש ומכל מקום הוא לא חשמלאי מוסמך. ב"כ הנתבעת טוען כי תלושי השכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה מצביעים על ממוצע חודשי של כ-2,000 ש"ח וכי עיון בתלושי השכר בחודשים שלאחר התאונה מראה כי לתובע לא היו הפסדים. עוד טען ב"כ הנתבעת כי בשנים שלאחר התאונה עבד התובע בחברת פרומול ושם שכרו השביח מידי שנה והגיע לשכר ממוצע של 7,500 ש"ח לחודש ובנסיבות אלה אין מקום לפיצוי שכן לא הוכח כל הפסד לעבר.

סבורני כי שכר הבסיס על פי יש לחשב את הפסדי התובע לעבר הוא ממוצע השתכרותו בחודשים שקדמו לתאונה. מחישוב שערכתי על פי תלושי השכר שהוגשו באשר לששת החודשים שקדמו לתאונה (משום מה התלושים של חודש התאונה ושל החודש שלאחריו לא  צורפו למוצגי התביעה) אני קובע כי בסיס השכר הוא 2,555 ש"ח. המומחה קבע בחוות דעתו כי תקופת אי הכושר בגין התאונה היא למשך 4 שבועות אולם משהוגשו תלושי השכר החסרים אודות חודשים יוני ויולי 2004 על ידי ב"כ הנתבעת במהלך הדיון (נ/2) עולה כי למעשה התובע המשיך בעבודתו גם בחודשים יוני ויולי 2004  וכי בחודש יולי אף עבד שעות נוספות. לאור האמור לעיל סבורני כי יש לפצות את התובע עבור תקופת אי הכושר בגין ההפרש שבין שכר הבסיס שקבעתי לעיל לבין השכר שהשתכר בפועל בחודש יוני 2004 סה"כ 550 ש"ח.

באשר לשאר תקופת העבר מצאתי כי אין מקום לפיצוי. התובע המשיך במקום עבודתו כעובר לתאונה למשך מספר חודשים ומשכורתו אף הלכה והשתבחה. לא הוכח כי התובע פוטר מעבודתו בעקבות התאונה ומבט על תלושי השכר לאורך החודשים הרבים  שמקרות התאונה ועד היום מלמדת כי שכרו של התובע הלך והשביח עם הזמן ואין בסיס לטענה כי בשל תוצאות התאונה דנן התובע איבד את פוטנציאל השתכרותו.

הפסדי השתכרות לעתיד